"אל תתעצל" , "תתאמץ", "למה אתה לא משקיע" , עצלן, בטלן... זה מהדהד באוזניי שוב ושוב, עשרות פעמים. משפטים אלו נאמרו חלחלו כל פעם עמוק יותר.. ואת הלב לרסיסים שברו.

בכל פתיחת שנה אני מבטיח לא לאכזב, אני מבטיח הפעם להשקיע ולעשות הכל בכדי להצליח.
רוכש ספרים ואת המחברות עוטף, מחדד את העפרון ומחפש את העט הכותב. מגיע לכיתה כמוכן למלחמה אחרי חזרות, אחרי אימונים, אולי הפעם אצליח לצאת מהמשחקים ולהראות לאחרים שאני לא עצלן ולא בטלן, שגם אני יכול להצליח.

ביום הראשון הכל נוצץ ונראה טוב אני כותב ומהלוח מעתיק. הכתב קריא וברור, כתוב בעת ועפרון מחודד ואפילו קווים לכותרת אני נותן ותאריך מימין לא מחסיר.
עוברים יום יומיים והכוח אוזל, הכתב מתחיל להתרשל, הצבע נעלם והמחדד אבד והמורה שוב איבדה את הסבלנות והאמונה "מה יצא ממך?".

עוברים ימים ושבועות ואט אט לתוך הקונכייה אני נכנס ושוב המורה מעיר "לא טוב, לא מספיק", " חסרים פרטים, תשובה חלקית, מתי תתחיל ללמוד? מתי כבר תבין? " ואני שותק ופנימה זועק "אבל מה לא טוב מה חסר ?" .

על כולם אני כועס. על המורה הרעה שרק אותי שונאת, שרק לי היא מעירה, שרק תשובתי לה אינה ראויה ועל אבא ואימא אני מרוגז, למה תמיד נגדי הם הולכים ורק מה שהמורה אומרת הם מקבלים ? ואיפה אני ?.
ועל עצמי אני כועס ורגעים אפילו שונא, למה אני כה טיפש? למה כלום לא הולך? למה רק לי זה לא מצליח? למה .. למה ..?