יום שני, 30 באפריל 2012

חמשת הלוואים שעליי לשנן כל בוקר

היום החלטתי לכתוב לעצמי ולשתף גם אתכם... חמשת הלוואים שעליי לשנן כל בוקר על מנת לא להפוך את חיי וחיי משפחתי ( הכוללת שני ילדים עם הפרעות קשב וריכוז) לסיוט:


1. אל תחפור - דבר קצר, לעניין! בלי למה ומדוע, בלי לחזור שוב ושוב על אותו דבר. די זה מתיש (גם אותי)

2. "מתי תתחיל להיות אחראי "- משפט חסר משמעות וחסר תוכן. אתה רוצה שיהיה אחרת תדגים איך עושים    זאת, חלק את המטלה,הראה אותה בשלבים ובדוק שזה קורה..

3. אל תבקש מספר דברים בו זמנית כי שום דבר לא יקרה- בקש דבר אחד כל פעם  

4. אל תיכנס לויכוח כי לרוב תפסיד - במלחמות ההתשה הם לרוב ינצחו, חוץ מזה "לא ,זה לא" וחשוב להציב 
    גבולות!

5. אל תבקש להנמיך את הקול, זה הקול שלו, זו לא בחירה לדבר בקול רם זה מי שהוא.


     מקווה שיעזור, יש לכם עוד הלוואי מועיל? אשמח אם תשתפו..

יום ראשון, 29 באפריל 2012

עוד דקה...עוד רגע .....

עוד דקה...עוד רגע... כבר ...כבר ...מכירים?
היום חשבתי לעצמי מדוע הנטייה לדחיינות כל כך גדולה אצל מאותגרי הקשב (אה איזה ביטוי :-) ) שכמוני???
זה לא באמת שאיני רוצה לעזור, זה לא במתכוון שאיני עושה...זה פשוט קורה.
בדרך, אתה מקבל "אתה רואה, אי אפשר לסמוך עלייך"..."כמה פעמים ביקשתי ואתה לא עושה" 
היום קיבלתי תובנה לענין הדחיינות - היא חלק מהבעייה של טווח קשב קצר ורמת מוסחות גבוהה... למה מתכוון המשורר?? אסביר!
כל הזמן אני עסוק עם דבר אחד או אחר ואז כשמבקשים ממני לעשות משהו,  אני עונה באופן אוטומטי בלי בכלל להקשיב מי ומה..."עוד רגע" בינתיים משהו אחר עולה במוחי או במסך או בנייד וזהו! מי זוכר מה ביקשו ממני, מתי ביקשו ומה עניתי...זה פשוט נעלם ואיננו וכך זה חוזר חלילה. 
החלטתי ופניתי לקרובים אלי ובזו הלשון ביקשתי "אל תבקשו ממני משהו אם איני פנוי אליכם", אלא "תדרשו ממני להפנות מבט ולהקשיב אליכם ולבקשתכם" 
מעצמי אני מבקש "אל תענה...תשמע מה הבקשה, תשקול את התשובה, אם צריך תכתוב בצד .."
נכון! לא בטוח שאצליח לעמוד בזה אבל לפחות אנסה ..ומה אתכם?

יום שלישי, 24 באפריל 2012

היתכן ?

לאורך כל היום מסתובבת שאלת ה"למה" "איך יתכן" "הכיצד" בלופ אינסופי.
איני מרוכז בכלום פשוט כלום, כל היום כל הקשב ממוקד לכאב, לעצב, לצער ולמחשבה על המקום שבו אני חי.
כל שנה עולה מספר השאלות על מספר מתשובות, יותר צער, יותר דאגה ויותר חשש.
בעיקר מהדהדת במוחי השאלה "איך יתכן והורים קוברים את ילדיהם?" איך יתכן? זה לא אנושי, זה לא על פי חוקי הטבע.
איני מסוגל לקבל, לעכל את העובדה שכל כך הרבה הורים קוברים את ילדיהם. כאב שאיני יכול להכיל ..
רק המחשבה מקפיאה את דמי ומשתקת אותי.
אין נחמה בשכול, אין מנוחה ואין קבלה לאובדן כל כך קשה וכך כך עמוק.
מה שלי נשאר לעשות לשמוע את קולות השבר והעוצמה של הורים, להאזין לשירים ולהזיל דמעות על הנופלים.

יום ראשון, 22 באפריל 2012

חיי עם הפרעת הקשב

אני שואל את עצמי שוב ושוב מה באמת המשמעות של הפרעת הקשב בחיי? האם הכל מתחיל ונגמר בריכוז שלי? האם זה קשור למבנה האישיות? או אולי זה מה שאני יכול, בלי תירוצים וזהו?


בעיני (וזו רק דעתי הצנועה בלבד) מילת המפתח היא ויסות. הקושי המהותי הבסיסי הוא חוסר היכולת לווסת, לווסת בין העולם הפנימי המוצף כל הזמן ברעיונות (לרוב מעולים ), מחשבות ורגשות כלופ אינסופי ובלתי נשלט, מן זמזום קבוע אשר מתעצם כתוצאה ממידת החיבור, בין הצורך להתמקד במשהו ספציפי ובין גירויים חיצוניים אשר מושכים את תשומת הלב מבלי לבקש את רשותי ושואבים ממני את הכוחות עד התשה מוחלטת וויתור על מה שבאמת רציתי ואני צריך לעשות. הנגזרת המעשית של העניין היא לרוב תסכול!!!
למשל, כרגע שאני מנסה להתמקד ולכתוב בזמן ששני בניי שיחיו משחקים בחדר אחר מרוחק ממני, באמת שיפה, אך פתאום אחד מהם צועק ולא באמת ברור לי על מי...איני יכול להתעלם מכך ולהמשיך,  אני חייב לראות מה קורה לא בגלל שאני אב חרד (אולי) אלא בגלל שזהו ! משהו אחר משך את משאב הקשב והריכוז שלי ועד שהוא לא יספק את תאבונו הוא לא ירגע....
חזרתי....
גורמים נוספים המעצימים את ה"זמזום" והופכים אותו ל"צווחה" - עייפות, רעב, מתח, בכלל כל גורם שלא היה ידוע או שייך לשגרה גורם למערכת לצאת מאיפוס. פעמים רבות אני מתאר את התחושה כמצב של כוס שכמות המים כל הזמן  בקצה וצריכה לקפוץ פנימה רק טיפה כדי שכל המים ישפכו ללא שליטה. מניסיוני, ככל שאני ברמת תסכול ולחץ גדולה יותר כך הטיפה נופלת מהר יותר והשיטפון הרסני יותר.


הכאב הגדול הוא בחוסר היכולת להחזיר את הגלגל לאחור...הייתי משלם הרבה להחזיר לאחור הרבה רגעים בחיי
אך כל מה שנשאר זה לגלות חמלה כלפי עצמי וכלפי אחרים. 

יום חמישי, 19 באפריל 2012

דבר בשקט

שוב איני מצליח לנהל איתו שיחה.. "למה אתה מרים את הקול? " אני שואל
והוא עונה "אני לא מרים את הקול" ..זה הקול שלי... מוכר אה???
אז זהו, שאני מנסה לא לשכוח שלא יעזור כמה פעמים אנסה לבקש ממנו שידבר בשקט זה לא יקרה..
 כי ככה זה...אני יודע כי גם אני מדבר כך בקול רם, בלי להתכוון לזה ...וגם אני זוכה שוב ושוב להערה הידועה "דבר בשקט..דבר בשקט" והאמת שזה ממש מפוצץ אותי ואז אני מדבר עוד יותר חזק.
אך כנראה אדם קרוב רק לעצמו ...כשאני שומע אותו אני חוזר בדיוק על אותה טעות
ואז שנינו נעמדים זה מול זה כתרנגוליים קצוצי קרבולת ....על מה רצינו לדבר? מי בכלל כבר זוכר...

יום רביעי, 18 באפריל 2012

עוצמת השיתוף

כרגע חזרתי מהרצאה שנתתי להורים ... סחוט , מותש וכרגיל לא מרוצה...

"לא דברתי על ... יכולתי יותר ...זהו זו פעם אחרונה" 
פתאום אני נזכר במבט של אב אחד שישב מנומנם ופתאום אחרי משפט ללא כוונה עמוקה אך כנראה שנגע בו מרים את הראש ומסתכל לי בעיניים במבט שאומר "אוייש אתה מדבר עליי, ירד לי האסימון ..." בשביל זה היה הכל כדאי ... לספר, לשתף לחטט בפצעים רק בשביל אב אחד ( ולפעמים יותר) ..
נכון שזה קשה בכל פעם מחדש לחזור 20-30 שנה אחורה ולפתוח את הפצעים, אך הידיעה שזה יכול לתת כוח, אוויר ומעט חיוך גורם לי להרגיש שעשיתי את שלי!

יום שלישי, 17 באפריל 2012

cut & paste

היום כבר נגמר? לא יכול להיות, עדין לא הספקתי מחצית ממה שרציתי... מכירים את ההרגשה??
היום הוא אחד מהימים שהקשב ממוקד, המחשבה חדה והאנרגיות בלתי נגמרות.
איזה כיף!!! זה מסוג הימים שאני נחמד לכולם, בעיקר לעצמי.. אך גם היום הזה עומד להסתיים.
חבל שאין אפשרות לעשות cut & paste ולהדביק אותו למחר? 
לפחות אפשרי להוקיר תודה שהיום היה מוצלח ותמיד אפשר לקוות שגם מחר יהיה לא רע.

יום ראשון, 15 באפריל 2012

דילמת שעורי הבית

אבא..איזה יום היום?..אבא יש לי עבודה בתנך.. אבא אני לא סיימתי את השיעורים החשבון..כל זה אמש 22:00!


דילמה: מה עושים? 
שילך כך בלי שיעורים ... שילמד את הלקח? אבל אז אני אקבל טלפון או אם אהיה בר מזל רק מכתב נזיפה מהמורה שהילד לא עושה ש.ב....ואז שוב להתנצל להסביר לנמק.... אוףף לא בא לי על זה.
אפשרות שנייה היא לשבת עכשיו ולהתחיל לעשות ש.ב. גם לא ממש כיף אבל זה יתן שקט לפחות לשבוע הקרוב. רגע, אבל מה עם שילמד מהי אחריות ? מה עם זה שלו ולא שלי? מה אם זה ששאלתי כל יום וקיבלתי את אותה תשובה "עשיתי הכל" מה עם " נמאס לי ".. "אין לי יותר כוח... בחיאת עזבו אותי" שלא לדבר עם "מה יחשבו עלי כאבא...ממש כשלון"
דילמה אה... מה עושים? 
אודה על האמת, למרות כל ההבנה שלי והידיעה שבאמת לא יקרה שום דבר קריטי אם בני האהוב והחכם אך גם הסתלבטן יחזור לבית הספר בלי עבודה ושיעורים....... עדין ...החרדה או אולי הבושה או הצורך להגן עליו הכריעו! כן ..כן... כל היועצים קופצים "זה לא חינוך נכון לא כך היית צריך לנהוג". כן שמענו עליכם, נראה אותכם עומדים מול ילד עם פני מלאך שדומע ולוחש מה יהיה מחר ??? המורה תכעס עלי? אבא תעזור לי... ברור זו סחטנות ראשונית בסיסית אך עובדת!!!
אז אמש לפני חצות ישבנו לעשות את כל העבודות ....קמנו שמחים ומאושרים לשגרה שכבר לא באמת מתגעגעים.

יום חמישי, 12 באפריל 2012

נגמר מכל החופשים

...אבא משעמם לי... אבא הוא מציק לי ....אבא אני רעב......דיייייייי!!


אני לא יודע מה איתכם אך לי כבר מזמן נגמר...נגמר מכל החופשים, אפטר חופשים, מהחג ראשון והחג שני וחג המיומנה והפטנט של המורים לאיסורו חג וזה ממשיך....וממשיך ....עד יאוש.
כמשפחה עם ילדים (והורה) עם הפרעת קשב, מזמן כבר איבדנו את הכיוון (שלא לומר את הצפון).
אין יום ואין לילה. כל המסגרות נגרסו עד דק. אין שעות שינה שלא לדבר על יקיצה, רק לחשוב שהם אוטוטו צריכים לחזור "לשגרה". 
אתם מבינים מה החופשים עושים לילדים שכאלה? הם כבר מזמן שכחו שהייתה פעם מסגרת, שצריך לקום בבוקר, שיש מטלות וחוגים..האמת שכולנו נמצאים בגן עדן של שוטים...וזה לא נגמר.
עוד מעט ל"ג בעומר, יום עצמאות, שבועות והופ הגענו לחופש הגדול ( ועד עכשיו היכן היינו?  בחופש הקטן? )
ועכשיו קצת ברצינות, לכל ההורים שבינינו - קחו בחשבון שכבר היום צריך להתחיל להחזיר את החבר'ה לשגרה, לשעות שינה מותאמות, לברר האם נשאר "חמץ" שלא בוער במתמטיקה,שפה או מדעים.
לדבר על זה שיום ראשון קרב...וחוזרים ל"כיף", להתחיל להזכיר את החוקים הנהוגים בעיתות שבין החגים,
בקיצור חברה חוזרים לפסים. בואו נעזור להם לעזור לעצמנו.
ועכשיו בטח תהנו מהחופשה שנשארה שבעתיים :-) 

יום ראשון, 8 באפריל 2012

תחזירו לי את השגרה

איני יודע מה אתכם, אך אם רוצים להעניש אותי צריך פשוט להוציא אותי לחופש!
לוקח לי בדיוק שעתיים עד שאני מתחיל לטפס על הקירות. נכון, אתם אומרים "מה יש? תהנה עם המשפחה, תקרא ספר, תצא לטייל בטבע" ..ואני אומר דה!!!
נתחיל בזה שלקרוא איני מסוגל יותר מארבעה משפטים וביום טוב מאוד אני אגמור עמוד,
מה עם לצאת לטייל אתם שואלים?
אני? עם הפרעת הקשב שלי אצא לטייל? נו באמת ...להכנס לאוטו עם כל החבורה שברובה כמוני, להיתקע בפקקים ואז מתחיל הדו שיח המאמלל "אבא מתי מגיעים, אבא תגיד לו אבא תגיד לה.." ואני מדמיין כיצד אני לוחץ על לחצן המצוקה של כסא המפלט, נעלם ומשאיר אותם בפקק...ואז אם כבר צלחנו והגענו לפארק ( או לכל יעד אחר) אנו נתקלים בעשרות אלפי בני ישראל שכאילו הרגע חצו את הירדן וכולם רוצים להתחבק ולמשש...ואני עוד שנייה מקבל פריחה שלא לומר גרדת חריפה...ואת ההמשך אתם כבר יודעים פקק ועוד פקק ועוד..ועוד...וכולם מגיעים ומקטרים "איזה כיף חיים".
נו טוב, צריך חגים!  אבל למה שבעה ימים (שלא נזכיר את השבוע לפני של הילדים ואיסרו חג של המורים)
קחו יום אחד וחסל אירועים!!
למרות הנימה הפיסנית אני מאוד סובל מכל העניין הזה, אני כאדם ללא גבולות וללא שליטה אוחז בשגרה כעמוד שדרה. 

יום חמישי, 5 באפריל 2012

הערב הגדול

זהו זה ! גמרנו ונגמרו.. ועכשיו כולנו ערוכים לערב ה"גדול".....ממש...
אני כבר יומיים עושה מדיטציית רגיעה, דמיון מודרך וחשיבה חיובית
יהיה כיף, זה מתחיל בהתכנסות- כולם יפים, מחייכים מאוד, מנומסים... ואז תבוא הדודה התורנית הנחמדה שתחייך ותשאל "נו? איך הילדים? מה חדש" כאילו שבאמת זה מעניין אותה ...
ואז עוברים לשלב הישיבה, כל אחד מגניב מבט ותוהה "מי ישב ליד מי?"
"אה, לא מתאים להם לשבת לידנו, לא צריך, נשב בפינה ולא נחליף מילה" ועדין כולם מחייכים ומרוצים ומרעישים בלי הכרה (ואני כבר מתחיל לשוכח את התמונה של השקיעה הרגועה..והראש מתחיל לקבל עווית של תנודתיות של "לא, לא יכול.. רוצה הביתה ועכשיו!"..לוקח נשיפה ארוכה ומחכה לארוחה
אבל... לא ולא, מתחילים בקריאה של ההגדה ולכולם לא ממש בא...אבל "בשביל הילדים" ואז מתחילים לפצוח בשירה עילגת של ארבעת הקושיות ו"אילו ואילו" (לא לפני שהילדים המתוקים בוכים למה לא אני ..ולא חיכו לי )...ואני שר בליבי "אילו יכולתי להעלם מי היה שם לב וכמה זה היה כיף". אבל, במקום זאת מוחי מתכווץ, בטני נמתחת וכל מה שאני מנסה לעשות זה להיזכר שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע...
ואז מגיעים ל"בנים הנחמדים" של ההגדה וכולם בוחנים מי יקבל מה? מי נחשב "החכם" ושלא עלינו "הרשע" והכי פשוט "שאינו יודע לשאול" והתם? תמיד נעלם.
אט אט החיוכים נעלמים וכולם לעבר האוכל פוזלים אבל... לא מעיזים..לא נעים הוא יעלב ...אבל למזלנו יש ילדים שמתחילים בקול לזעוק "מתי אוכלים? נו אימא אני רעב" והוא שולח יד מהירה לעבר הביצה הקשה וכולם נזעקים "רגע...עוד לא הגיע הזמן תתאפק"...ומביט זועף לעבר ההורים...אוי שוב אתם..וזה הרגע שבו אני מת אבל מת לקום לעמוד לומר בקול "עזבו אותנו מהסיפור הזה תנו לנו לאכול כי כבר מזמן חצינו גם את הירקון....די!!!"
טוב, כבר התעיפתי וזה לא טוב אני צריך להיות רגוע...שלו...מחוייך ...אז נפגש שוב בסדר הבא.



יום רביעי, 4 באפריל 2012

הישרדות פרק ב


זה מתחיל כך .."אתה חייב לבוא איתי לקניות...זה כבד..גדול ...איני יכולה לבד" ...ואני ...נו, מה עכשיו?
לעמוד בתור? להדחף בין העגלות? לטייל בשדרות שטראוס, לדלג לפינת תנובה ולעשות פרסה לעבר אסם ? 
נראה שלי שחג ה"חירות"  תומן בחובו חלק מהלא מודע שלנו כחברה "שחס וחלילה לא יחסר" כי אחרת לא ניתן להבין בהגיון את שגעון הקניות, שלא לומר שיגעון האגירה. באמת איני מצליח להבין למה באמת את כל זה צריך ? מחר המדפים יעלמו? המחסנים יתרוקנו? עוצר מתקרב? או אולי ...לא מבין.


ועכשיו אתוודה.. איני  יודע מה אתכם אך בדרך כלל כל מקום גדוש בקהל מעורר בי רתיעה ועם השנים זה נהייה גרוע יותר ויותר. אני נלחץ, הלחץ באוזניים מתחיל, המבט מתערטל ואיני רואה כלום חוץ מדלת המפלט. נוסיף לזה את העובדה שקניות לא ממש אהודות עלי, במיוחד בחנויות הענק בהן לפני שנכנסתי כבר נאבדתי.
השפע המגוון לאדם כמוני זה כמו  מכשול בלתי עביר...אז אתם יכולים לדמיין מה קורה בחיבור שבין קניות להמון נסער ומסתער על כל מוצר, על כל פרור מבצע...
ואני עומד בכניסה, סוגר את העיניים, אוטם את האוזנים, לוקח נשימה וטס עם הרשימה- למוצרי חלב, מצה לחג, יין לסעודה והופ לקופה...בלי מבצעים בלי הנחות ...יש !! אני כבר בחנייה ועוד שניה חוזרת לי הנשימה.
וכל זה רק הכנה לארוע הגדול עליו ארחיב בפעם הבאה.



יום שני, 2 באפריל 2012

אני שורד - פרק א

היום קמתי עם הרגשת מועקה ...מועקה מוכרת שתמיד מופיעה בתקופה זו של השנה.
אז, החלטתי שעד שעת השי"ן אכתוב על חוויות המועקה בתקווה שהשנה זה יהיה אחרת.
מגיל צעיר לא סבלתי את החג הזה (שלא לדבר על שאר החגים), במיוחד את החג שאתם קוראים לו "חירות"..
על איזו חירות אתם מדברים?
בשבילי החג הזה הוא אוסף של כל המרכיבים של המאכל הכי שנוא עליי. זה מתחיל בהתפרצות מחלת הניקיון או בשמה המקצועי " cleaning disorder " שמשום מה כל השנה המחלה רדומה ואיך שהיא חשה באביב היא פורצת ללא שליטה. פתאום "הבית לא מספיק יפה, הצבע לא מתאים, אולי נוסיף עוד חדר ל.. נמצא כבר למה"
"ומה עם הגינה גם היא נזקק להתייחסות ראויה". כל זה ממשיך ומסתבך, ממשיך ומסתעף ואני כבר מתמוטט.
אחרי כוס מים או שתיים אני מתעשת ומגייס את כל הבינה והדעת על מנת להציג טיעוני נגד. "לא השנה...אין תקציב ...את יודעת כמה שאני עסוק..ואולי עדיף בקיץ כשהילדים בחופשה?" האמת שזה לא ממש עוזר. אז אני יושב מתכנס ומחדד את המחשבה (וכמו שאתם יודעים זה רק לדקה) מחייך קלות ושולף באטיות ...
"א ת  י ו ד ע ת  מ ה? ב ב ק ש ה!  את  אחראית אני יוצא לחופשה וכשהכל יסתיים אחזור בחזרה ..."


זהו, נגמר לי הריכוז אך בקרוב אחזור עם הקטסטרופה הבאה "קניות לחג" ....

יום ראשון, 1 באפריל 2012

אל תיגעו בבלגן שלי

אני שחיי את הבלגן, לא ממש מחבב את התקופה הזו של השנה.
פתאום משום מקום ללא התראה כולם רוצים לעשות סדר..
"ת'סדר את החדר, ת'סדר את ארון בגדים ואל תשכח גם את הנעליים"
ואני רק שומע ת'סדר וכבר המוח מתכווץ, העיניים נסגרות, והאוףףף יוצא מהפה...
למה?
מה לסדר? איך לסדר? כל הקונספט הזה נראה לי מיותר ואין בו צורך כי זה בדיוק מחזיק שעה ואז מיד אני מתחיל למלמל...
"אוף איפה שמתי את הדף, אויש איפה החולצה שרק אמש הכנתי" אט אט המלמול הופך לצווחה "מי נגע לי ב..."
ואין קול ואין תשובה ואני נשאר עם השאלה ??? ומה עכשיו ? אך אמצא את האבדה? 
אני רוצה להצהיר פעם אחת בקול רם "אתם מתבלבלים זה לא בלגן ! רק סדר מסוג אחר" .. אני יודע היכן כל דבר נמצא ויכול לשלוף אותו בשנייה. נכון שלמביט מהצד זה נראה "נורא בלגן" אך, בינינו בשנייה לפני אפשר לדחוף הכל למגרה והופ "הם" מרוצים שהצלחתם במשימה.