יום חמישי, 5 באפריל 2012

הערב הגדול

זהו זה ! גמרנו ונגמרו.. ועכשיו כולנו ערוכים לערב ה"גדול".....ממש...
אני כבר יומיים עושה מדיטציית רגיעה, דמיון מודרך וחשיבה חיובית
יהיה כיף, זה מתחיל בהתכנסות- כולם יפים, מחייכים מאוד, מנומסים... ואז תבוא הדודה התורנית הנחמדה שתחייך ותשאל "נו? איך הילדים? מה חדש" כאילו שבאמת זה מעניין אותה ...
ואז עוברים לשלב הישיבה, כל אחד מגניב מבט ותוהה "מי ישב ליד מי?"
"אה, לא מתאים להם לשבת לידנו, לא צריך, נשב בפינה ולא נחליף מילה" ועדין כולם מחייכים ומרוצים ומרעישים בלי הכרה (ואני כבר מתחיל לשוכח את התמונה של השקיעה הרגועה..והראש מתחיל לקבל עווית של תנודתיות של "לא, לא יכול.. רוצה הביתה ועכשיו!"..לוקח נשיפה ארוכה ומחכה לארוחה
אבל... לא ולא, מתחילים בקריאה של ההגדה ולכולם לא ממש בא...אבל "בשביל הילדים" ואז מתחילים לפצוח בשירה עילגת של ארבעת הקושיות ו"אילו ואילו" (לא לפני שהילדים המתוקים בוכים למה לא אני ..ולא חיכו לי )...ואני שר בליבי "אילו יכולתי להעלם מי היה שם לב וכמה זה היה כיף". אבל, במקום זאת מוחי מתכווץ, בטני נמתחת וכל מה שאני מנסה לעשות זה להיזכר שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע...
ואז מגיעים ל"בנים הנחמדים" של ההגדה וכולם בוחנים מי יקבל מה? מי נחשב "החכם" ושלא עלינו "הרשע" והכי פשוט "שאינו יודע לשאול" והתם? תמיד נעלם.
אט אט החיוכים נעלמים וכולם לעבר האוכל פוזלים אבל... לא מעיזים..לא נעים הוא יעלב ...אבל למזלנו יש ילדים שמתחילים בקול לזעוק "מתי אוכלים? נו אימא אני רעב" והוא שולח יד מהירה לעבר הביצה הקשה וכולם נזעקים "רגע...עוד לא הגיע הזמן תתאפק"...ומביט זועף לעבר ההורים...אוי שוב אתם..וזה הרגע שבו אני מת אבל מת לקום לעמוד לומר בקול "עזבו אותנו מהסיפור הזה תנו לנו לאכול כי כבר מזמן חצינו גם את הירקון....די!!!"
טוב, כבר התעיפתי וזה לא טוב אני צריך להיות רגוע...שלו...מחוייך ...אז נפגש שוב בסדר הבא.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה