יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

מורתי היקרה


כשאני צועד במסדרון ונתקל בארון והכול נופל ונשבר
זה לא במכוון למרות שזה קרה גם בעבר.
כשאני יושב ליד גיל ולו כל דבר מפיל מבלי שאני בכלל מרגיש
כשצילי עם העט משחקת ואני לא יכול לרגע לשבת בשקט
כשאת מנסה בשיעור להסביר ואני פתאום פורץ בצחוק אדיר 
כשבהפסקה תמיד אני נפצע
זה לא בגלל שאני רע!
כשאני קם ממשכבי, איני מתכנן את יומך להחריב
בכל לילה בשנייה שלפני התנומה, אני מבטיח לעצמי שמחר אהיה ממושמע
מתפלל שזה יקרה ואפילו רק לשעה.
מורתי, אני יודע כמה קשה לך, פרצופך מעיד על כך
אין לי מרשם קסמים וגם לא טכניקות וכלים
אך בי עדין התקווה שאני יכול לתפקד כשורה
מורתי, איני מבקש רחמים ולא ויתורים
בקשה קטנה לי אלייך מופנת
תראי אותי! תראי אותי!
ואולי תגלי שאני לא רק מפריע, מציק ומיותר
שאני יכול גם לתרום לכל השאר

יום שני, 27 באוגוסט 2012

דילמת המשוואה הבלתי פתורה

היום הראשון בעיצומו... איני יודע מה איתכם אך  אני בדילמה,
האם נכון לי לשלוח את ילדי לבית הספר? האם באמת ובכנות אני עושה להם טוב או שזו התניה קלסית ... כולם הולכים אז גם אנחנו?מה באמת נכון לעשות?
אני לא מצליח להשתחרר מהרגשת המועקה ואולי היא בכלל שייכת אלי ולא קשורה אליהם? איני יודע,
אני רק יודע שקשה לי...קשה לי לדעת שילדי קמים כל בוקר יוצאים מהבית ולא ברור מה יקרה? מה המורה תאמר ושחס וחלילה ילד אחר ירים עליהם יד ומה באמת הם מקבלים שם? האם לא כל זה בזבוז זמן?
אין בלבי על המורים הם הש.ג. שעליו כולנו מתנפלים וכועסים והם לא באמת אשמים.
זו משוואה מורכבת עם הרבה יותר נעלמים מנתונים ברוריםיש לי הרבה יותר דאגות וסימני שאלה מאשר תחושת ביטחון ורוגע.
ברגעים אלו לפני שהם נכנסים אני מנסה את הרגשות להסתיר ולחשוב בהגיון ..כן זה בטח יעזור להם בחיים..הם יתגברו על הקשיים...הם חזקים לפעמים יותר מאיתנו הגדולים 
המשוואה הבלתי פתורה תימשך ותשרור עוד שנה....

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

תפילת ה ADHD

לקראת השנה החדשה....

אל נא תוותרו עלי


נכון שאני רוצה הכול כרגע,  בן רגע
שאני רוטן רוגז ולרוב רק כועס

נכון שאני עושה ולפעמים חושב           
ולא יוצא מה שרוצה

אבל

רציתי שתדעו שלי זה  קשה יותר
שהייתי רוצה לחשוב לפני ולזכור מיד
ולבצע ללא סייג

אך  מה שבשבילכם  מובן מאליו
לי זה כמעט בלתי מושג

בשביל זה אני זקוק לכולכם
הורים, מורים וחברים טובים
לי אתם משמשים כמראה לחיים אחרים.

שאפשר גם אחרת
לחשוב לפני לעשות
לתכנן, לארגן לפני ולנשום תוך כדאי

אז בבקשה עלי אל תוותרו
תתאפקו, תסלחו וגם אם צריך תשכחו
יד תושיטו ואם צריך גם שתיים לא יזיקו
ובי תאמינו !!!!

שגרה Here We Come



זהו מתחילים לספור את השעות לקראת רגע השיא: יום שני 8:00 ...ומה עד אז? 
מי כמו מאותגרי הקשב יודעים כמה קל לנו לצאת מהמסלול ועד כמה קשה לחזור אליו,
לכן זה הזמן להתחיל להחזיר את המשפחה לחוקי השגרה. מאפשרים לכולם להתבאס, אך מנגד מזכירים שאין לכולנו ברירה אלא לחזור לשגרה. חוזרים לישון בשעה הראוייה, למרות שיש עוד כמעט יומיים שלמים לא מוותרים ולרגע האחרון לא מחכים...  
חשוב להתחיל לדבר על מה יקרה מיום החזרה, להזכיר מחדש את פק״ל בית הספר, לשבת עם הילדים לארגן ספרים, מחברות שולחן, וחדר. 
אני נוהג גם לשבת עם כל אחד מהילדים לשיחה על מנת לקבוע יעדים לשנה החדש.

ואיך אתם נוהגים? מה עוזר לילדים שלכם להתחיל את השנה החדשה על רגל ימין?


יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

משפחה על גלגלים מתגלגלת הביתה

"זהו, נגמר חוזרים הביתה" כך אני מכריז  וחיוך קל מגניב. "למה? אולי נשאר עודד יום? אולי נשאר עד הערב? 
אימא נו בבקשה תגידי לאבא..."
מיד מגיע המבט המוכר הכולל הטיית הראש הרמת הגבה והעין החודרת כמו אומרת נו אולי בכל זאת.... מה כפת לך...ואני ...ראשי נזרק לאחור, כל האוויר יוצא, הלב פועם בחוזקה וקולות חזקים של "לא כדאי יהיו פקקים .... ייקח שעות ....המחשב בבית מחכה...לא אל תוותר....." ואז פתאום בפינה שכוחה במוח הקטן בוקע קול חלש 'ואולי רק הפעם תוותר? ואולי רק הפעם תנסה להגיד כן ? מה יקרה?'
ואני כלא מאמין שאני שומע דברי כפירה שכלו מנסה לזוז למקום אחר בחדר, פותח חלון אך הקול החלש מתחזק ולא מוותר ובנוסף אליו הנסיכה שתחייה מתחילה ב"נו פאפי" ..."בבקשה פאפי"..קופצת עלי ומביטה ישירות בעני וכתמיד הבוס הגדול מאחור מסתכלת ומחייכת ...נו נראה אותך עכשיו אומר לאו, כל השאר מצטרפים ומבטיחים ש"נתנהג יפה" ..."לא נריב"....נו אבא אל תבאס.
צריך להודות באמת נכנעתי לרגע, הרמתי ידיים ובקול שבור וכנוע הודעתי שנשאר לעוד...לא הספקתי את המשפט לסיים וכל החבורה מזנקת וצורחת ישששש !!!!.... 
נו טוב הקרבתי עוד מספר שעות ....נפלו לי עוד קבוצת שערות...מה לא עושים בשביל להרגיש אהובים גם במחיר של להיות קרחים. 


יום שבת, 18 באוגוסט 2012

משפחה על גלגלים מתגלגלת



לא להאמין!  אחר 3.5 שעות של פקקים, ויכוחים, נדנודים ואין סוף פעמים של ״מתי מגיעים?״. הגענו מרוטי שער( למי שנשאר) ובעיקר מרוטי עצבים .... (עצבים תמיד יש) 
עכשיו אולי נתחיל להנות מהחופשה? תראו איזה נוף ? איזה אוויר ואווירה ? ממש כיף
אני פונה לחבורה 
שישה זוגות עיניים נועצים בי מבט מרחם, מבט כואב, מבט מאוכזב. מה עשינו לך? למה אתה מעניש אותנו? 
ואני מכה בלחי, צובת את לחי, משתהה מגודל האכזבה ומבין .. שוב לא השגתי את המטרה. 
מה לא טוב חבורת טווסים מופלאה 
מה זה החדר הזה? אין אינטרנט ? אין כמעט ערוצים ... מה נעשה במקום המשמעמם הזה? ואני מנסה לענות שנהייה כולנו ביחד, נטייל בטבע, יש אפילו בריכה ואז קופצת צעירת השבט וללא בושה במבט ישיר ובקול ברור מבקשת סליחה דורשת ״קח אותי עכשיו ומיד הבייתה״....
כן אתם מחייכים .... עד כמה זה מוכר.... אבל עדיף לקרוא שזה קורה לשכן ולא לכם נכון? 
שתפו אם אתם מכירים את התחושה? איך הייתם לוקחים את הארוע ומכאן ?
וההמשך יבוא 

יום חמישי, 16 באוגוסט 2012

משפחה על גלגלים

אנחנו משפחה של מאותגרי קשב. כל אחד מאיתנו נאחז בשגרה שלו על מנת לא לאבד את כל הגבולות, עד כמה וכמה בתקופת חופש כל כך ארוכה.
סוף כל סוף הוחלט בהנהלה לצאת לחופשה, אל תקפצו.. לא יוון  ולא ניו - יורק, רק סופ"ש ארוך בצימר בצפון.
הגיע המועד ליציאה והוחלט שיוצאים בשעת בוקר , אך כצפוי אין עם מי לצאת .....
האחד ישן, השני לא סיים... השלישית קבעה עם חברה ולנשיאה יש עוד פגישה קצרה. 
אני עומד שוב לא מופתע, מרגיש איך זרימת הדם עולה, המצח מזדקר ואז ברגע של חולשה אני מחליט לרדת למרתף( תרתי משמע), מוריד את זרימת הדם ושוקע לתוך המחשב ...
פתאום קולות זעקה מפי הנשיאה "איפה אתם?", "למה אף אחד לא עוזר?", "תמיד אני צריכה לארגן את כולם".
לוקח אוויר... צועד בשקט בצעדים קטנים עולה מהמרתף ושואל בשקט "צריכים עזרה?" ..ואז בוםםם
"איפה אתה?", "למה אתה?", "כמה אתה?", "אתה אתה אתה" ופתאום שקט!
ואז אני נעמד קול בשמות כל הנוגעים בדבר וכרגיל באיומי סרק מודיע שאם לא..אז לא... ו
הם נועצים מבט חצי מגחך חצי מרחם..נו טוב הוא שוב מפטפט .....
אחרי כשעתיים ואולי פחות כולם כבר עייפים ומותשים לאוטו נכנסים, ואיזה כיף לחופשה יוצאים.