יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

משפחה על גלגלים מתגלגלת הביתה

"זהו, נגמר חוזרים הביתה" כך אני מכריז  וחיוך קל מגניב. "למה? אולי נשאר עודד יום? אולי נשאר עד הערב? 
אימא נו בבקשה תגידי לאבא..."
מיד מגיע המבט המוכר הכולל הטיית הראש הרמת הגבה והעין החודרת כמו אומרת נו אולי בכל זאת.... מה כפת לך...ואני ...ראשי נזרק לאחור, כל האוויר יוצא, הלב פועם בחוזקה וקולות חזקים של "לא כדאי יהיו פקקים .... ייקח שעות ....המחשב בבית מחכה...לא אל תוותר....." ואז פתאום בפינה שכוחה במוח הקטן בוקע קול חלש 'ואולי רק הפעם תוותר? ואולי רק הפעם תנסה להגיד כן ? מה יקרה?'
ואני כלא מאמין שאני שומע דברי כפירה שכלו מנסה לזוז למקום אחר בחדר, פותח חלון אך הקול החלש מתחזק ולא מוותר ובנוסף אליו הנסיכה שתחייה מתחילה ב"נו פאפי" ..."בבקשה פאפי"..קופצת עלי ומביטה ישירות בעני וכתמיד הבוס הגדול מאחור מסתכלת ומחייכת ...נו נראה אותך עכשיו אומר לאו, כל השאר מצטרפים ומבטיחים ש"נתנהג יפה" ..."לא נריב"....נו אבא אל תבאס.
צריך להודות באמת נכנעתי לרגע, הרמתי ידיים ובקול שבור וכנוע הודעתי שנשאר לעוד...לא הספקתי את המשפט לסיים וכל החבורה מזנקת וצורחת ישששש !!!!.... 
נו טוב הקרבתי עוד מספר שעות ....נפלו לי עוד קבוצת שערות...מה לא עושים בשביל להרגיש אהובים גם במחיר של להיות קרחים. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה