יום שישי, 14 בספטמבר 2012

ארוחת חג כמה קל זה יכול להיות


יש עוד יומיים לחגיגה הגדולה ואני כבר נכנס למצב של כוננות ספיגה
האמת שאני די מזדהה עם ילדיי ... למי יש כוח ועצבים לשבת כל כך הרבה זמן ופעמים (במקרה הטוב 2 ארוחות ערב ו 2 צהרים) ?
נכון, כולם שמחים לפגוש את דודה שוש ואין כמו המרק של סבתא רחל ושלא לדבר על הקינוח של אדל.
אך לך תסביר להם כמה קשה זה לחכות עד שכולם סביב השולחן יתיישבו 
ועד שסבא את הברכות יסיים ודודה עליזה על הבדיחה השנתית לא תוותר
עד כמה קשה את הרעש להכיל וכמה לי בא לעוף משם כמו טיל...

השנה החלטתי לשנות גישה, קבענו ביננו נקודות יציאה וכניסה 
מותר לכם להגיע כשהארוחה מתחילה, לסיים ולחזור לברכה
אם צריכים לצאת לשאוף אוויר ולהירגע מסתכלים על אבא ואקבל זאת בהבנה.
וכשממש מותשים ורוצים לגמרי לפרוש לחדרים לוחשים בשקט לאבא....
אם הוא בכלל בסביבה, אם הוא לא לגמרי התאדה וברח גם הוא לפינה חשוכה.

וקצת יותר ברצינות, 

·      חשוב להגדיר את הציפיות, לאפשר יציאות
·     להבין שאי אפשר לצפות לשקט ורגיעה לאורך כל הארוחה
·       שמותר ורצוי לאפשר רגעי התאווררות גם בחצר.
·     גם אם יש מריבה קטנה זה לא בהכרח בכוונה
     ·      חשוב לדבר לפני ותוך כדי לנסות ולזהות את הקטסטרופה המגיעה רגע לפני

והעיקר בוא נהנה ונשמח כי תמיד יש עוד ארוחה למחרת...




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה