יום חמישי, 16 במאי 2013

אל תשפטו אותי

בחודשיים האחרונים (כחצי שנה אם נדייק) אני מסתובב בארץ מרצה לצוותי חינוך והורים על ההתמודדות עם לקויות למידה והפרעות קשב "העצלן שלא התעצל להצליח" סיפור חיי מילדות ועד היום
מטרתי להעביר מסר חד וברור קשיים אלו אינם מכשול להצליח בחיים וכל שעלינו לאפשר לאותם ילדים את הסביבה המותאמת על מנת שיביאו לידי ביטוי את יכולתם ...אבל זה לא העניין , אני רוצה להתמקד  בקול שעולה וחוזר בהרצאות ומעורר בי סוג של כעס ותסכול.
הקול שיפוטי שאומר "רגע לא רק לך זה קורה...וגם ילדים רגילים מתמודדים עם"....נכון אבל כאן מגיע אבל! אבל גדול
תגידו 
האם אי פעם אתם מתחילים לעשות דבר אחד וסופו של דבר עושה משהו אחר?
האם אי פעם נכנסתם לחדר ושאלתם את עצמכם בשביל מה נכנסתי לפה?
כמה פעמים אמרתם לעצמכם שאולי עדיף היה לשתוק או לחשוב פעמיים לפני שאני מדבר?
כמה פעמים קבעתם תור שכחתם מהפגישה לגמרי?
אייני טוען שזה בסדר ואתם צריכים  להתקבל את ההתנהגויות הללו אבל דבר אחד בטוח שיפוטיות לא תעזור.



פה נכנס השוני מה שלכם קורה פעם ב..
אצלי זו שגרה קבועה, זה אורך חיי, זו ההתמודדות היומיומית כבר כארבעים שנה.
אלו לא אפיזודות חולפות ולא אנקדוטות משעשעות אלו האתגרים הקיומיים 
לא נעים לצאת לקניות ולקנות הכל חוץ ממה שביקשו שתביא,
לא נעים לקבל טלפון על ישיבה ששכחת על קיומה
מבייש עד כאב לחשוב על שיחה שלא הייתה צריכה כלל להתקיים אם רק הייתי קצת הפה סוגר...

ביקורת לא תתרום!
אין ממני מבקר קפדן על עצמי, אין כמוני חסר סובלנות לכשלונותי ולמעשי הלא מותאמים.
אני מאמין שמעשיי הם באחריותי הבלעדית וייתר על כן על לשאת בתוצאותיהם, אני משקיע רבות על מנת למנוע מלחזור על אותן טעויות (מה שלא תמיד מצליח). עם השנים יש שיפורים ושינויים אך הדרך רצופה עדין מכשולים רבים.
רק בקשתי מכם אל תשפטו אותי עד שתעמדו במקומי! 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה