משפחה על גלגלים מתגלגלת

לא להאמין!  אחר 3.5 שעות של פקקים, ויכוחים, נדנודים ואין סוף פעמים של ״מתי מגיעים?״. הגענו מרוטי שער( למי שנשאר) ובעיקר מרוטי עצבים .... (עצבים תמיד יש) 

עכשיו אולי נתחיל להנות מהחופשה? תראו איזה נוף ? איזה אוויר ואווירה ? ממש כיף

אני פונה לחבורה 

שישה זוגות עיניים נועצים בי מבט מרחם, מבט כואב, מבט מאוכזב. מה עשינו לך? למה אתה מעניש אותנו? 

ואני מכה בלחי, צובת את לחי, משתהה מגודל האכזבה ומבין .. שוב לא השגתי את המטרה. 

מה לא טוב חבורת טווסים מופלאה 

מה זה החדר הזה? אין אינטרנט ? אין כמעט ערוצים ... מה נעשה במקום המשמעמם הזה? ואני מנסה לענות שנהייה כולנו ביחד, נטייל בטבע, יש אפילו בריכה ואז קופצת צעירת השבט וללא בושה במבט ישיר ובקול ברור מבקשת סליחה דורשת ״קח אותי עכשיו ומיד הבייתה״....

כן אתם מחייכים .... עד כמה זה מוכר.... אבל עדיף לקרוא שזה קורה לשכן ולא לכם נכון? 

שתפו אם אתם מכירים את התחושה? איך הייתם לוקחים את הארוע ומכאן ?

וההמשך יבוא 

משפחה על גלגלים

אנחנו משפחה של מאותגרי קשב. כל אחד מאיתנו נאחז בשגרה שלו על מנת לא לאבד את כל הגבולות, עד כמה וכמה בתקופת חופש כל כך ארוכה.
סוף כל סוף הוחלט בהנהלה לצאת לחופשה, אל תקפצו.. לא יוון  ולא ניו - יורק, רק סופ"ש ארוך בצימר בצפון.
הגיע המועד ליציאה והוחלט שיוצאים בשעת בוקר , אך כצפוי אין עם מי לצאת .....
האחד ישן, השני לא סיים... השלישית קבעה עם חברה ולנשיאה יש עוד פגישה קצרה. 
אני עומד שוב לא מופתע, מרגיש איך זרימת הדם עולה, המצח מזדקר ואז ברגע של חולשה אני מחליט לרדת למרתף( תרתי משמע), מוריד את זרימת הדם ושוקע לתוך המחשב ...
פתאום קולות זעקה מפי הנשיאה "איפה אתם?", "למה אף אחד לא עוזר?", "תמיד אני צריכה לארגן את כולם".
לוקח אוויר... צועד בשקט בצעדים קטנים עולה מהמרתף ושואל בשקט "צריכים עזרה?" ..ואז בוםםם
"איפה אתה?", "למה אתה?", "כמה אתה?", "אתה אתה אתה" ופתאום שקט!
ואז אני נעמד קול בשמות כל הנוגעים בדבר וכרגיל באיומי סרק מודיע שאם לא..אז לא... ו
הם נועצים מבט חצי מגחך חצי מרחם..נו טוב הוא שוב מפטפט .....
אחרי כשעתיים ואולי פחות כולם כבר עייפים ומותשים לאוטו נכנסים, ואיזה כיף לחופשה יוצאים. 

היש תרופה למחלה ????

חברי היקרים אני אובד עצות כבר מספר ימים אני תר אחרי מילון, תרגומן, פרשן, בלשן או רופא היודע להסביר את המחלה הקרויה " שפת הילידים המתבגרים בעונת הקיץ". שפתם היא תופעה אנתרופולוגית ייחודית, היא עונתית מוגבלת לחודשי יולי-אוגוסט.
ביולי היא מתחילה לבצבץ בצורת חיתוך המשפטים, הקול מתעמעם והמשפטים מתקצרים אך עדין יצור פרימיטיבי שכמוני מצליח לזהות את הכוונה הכללית.
ככל שהימים חולפים, החום בלתי נסבל והשעמום גובר התופעה מקצינה...
המשפטים לגמרי נעלמים והופכים לחלקיקי מילים, הקול מתעמם ונעלם, המבט מזוגג מכוון למכשיר הארור על קשר עין אין על מה לדבר 
וכך השיח מתנהל 
אבא: דני....(שתיקה)....דני...(שתיקה) אבא מתקרב לעבר דני...למה אתה לא עונה?
דני: ווא(כנראה הכוונה מה) .... 
אבא: בוא רגע
דני :....שוש לאא עכש


כנראה אני חרש? מפתח פיגור מתקדם או סתם אבא עתיק????
אך באמת שאיני מבין כלום!! כלום..איני יודע מה הוא רוצה או לא, למה מתכוון, כועס? שמח? משהו!!!
כלום, נאדה, גורנישיט
חברים איני יודע מה אתכם אני אובד עצות ועומד לאבד את השפיות(מה שנשאר ממנה) .
האם אתם מכירים את התופעה? כיצד מתמודדים איתה? 
היש תרופה למחלה????

אבא לחצן

כן שוב זה מגיע... חבילה משולבת של חום, לחות, דביקות והחופש הגדול; איזה כיף חיים...
ממחר כל החבורה עוברת לשעון חופש וזה לא פשוט... בעיקר כי אנחנו העבדים, סליחה ה"הורים", לא בחופשה וכל היום עסוקים, אז מה עושים עם הקטנים???
היום בני פנה אלי ואמר: "אבא מה דעתך שהשנה תזרום...תזרום עם החופשה?"
עניתי : "למה אתה מתכוון?"
ענה: "תן לנוח...אנחנו צריכים לנוח..."
התחלתי לנוע ולהזיע... ופתאום השתחרר רעיון
ועניתי: "אתה יודע מה אני איתך...זורם ..."
הוא הביט בי במבט חצי מרחם, חצי לא מאמין ...ואני המשכתי "כן כן הפעם אני אראה לכם..."
פתאום אני שומע צחוק מתגלגל של חבורת ילדים אכזרים ...מתפקעים מצחוק ואומרים
"אבא אתה תוותר??? אתה תזרום???? " "בוא נראה אותך"....
חייכתי אליהם ובתוכי חשתי צביטה...והחלטתי "אני איתם ..", זה לא הולך להיות קל אבל אני חייב..
בוא נראה אם אוכל לסיים את החופשה ללא מריטת שערות (שומר על השלוש שנשארו), ללא מלחמות, ללא ויכוחים..  
מי יודע אולי אתרגל לזה....ואפילו- איהנה.. 

מתכוננים לחופשה שלב א

יש....יש... מזמן הילדים לא היו בחופשה..מסכנים ומה עלינו? כיצד נשרוד עוד חופשת קיץ ונצליח לסיימה בשפיות???

אני נוהג כך,
שיחת הכנה לפני היציאה לחופשה - כבר בימים הללו שהם סוג של חופשה סמויה (שזה בכלל הפקרות ...) כינסתי את כל המעורבים והצגתי את חוקי ההתנהלות לקיץ.
איך שהתחלתי קפץ הצעיר וטען בלהט "...אבל זה חופש.. מגיע לנו לנוח...." נכון אתה צודק בני היקר אבל גם למנוחה יש חוקים משלה.

בואו נחלק את החופשה לשלשה חלקים (כך מכין אותם לחיים)
חלק ראשון - לא עושים כלום- הדממה - משביתים כל פעילות מוחית, נכנסים לתרדמת. רוצים לישון מותר, חברים  בכיף, מחשב עלי, בריכה וים על אמא :-) . אבל....אחריות על דבר אחד מוכרחים ! כל אחד שיבחר מה שמתאים לו!

שנית- לא הופכים את היוצרות, ביום ערים בלילה ישנים, נכון לא צריך ללכת לישון מוקדם אך יש שעת שינה ומתפשרים על יקיצה טבעית ( טוב אצלנו זה בין 6-7 ביום טוב)

שלישית - אמא ואבא לא יצאו עדין לחירות, מישהו צריך לדאוג למימון החופשה אז כל אחד מתבקש על פי גילו לתת בעזרה וכל זאת אנו פורטים על מנת לא להשאיר אתנו באפילה (בטח מכירים...לא קבענו, לא ידענו, משהו אחר חשבנו...)

סיכום בניים:
 מכינים את הצוות לנוהל חופשה, מחלקים את החופשה לשלבים ,מבהירים את הגבולות של כל שלב- מה אפשרי ומה אסור. לא לשכוח לתעד הכל... זה מונע הרבה טעויות :-)

אם אשרוד עד הפעם הבא נדבר על המשך החופשה.....איזה כיף נכון???

היום מקבלים תעודה

בוקר טוב, היום ה-20 לחודש, יום שלא בהכרח יהיה מהנה (או שכן...את זה נחליט בצהרים)

דריכות באוויר.... אנו מחכים לתעודה...האם השנה הצלחנו, או שוב אכזבנו ?

איזה ציון נתנו לאימא בהיסטוריה ולאבא במתמטיקה? וכמה קיבל הבן של כהן שלא לדבר על הבת של גליה?

היום בצהרי היום יקבע איך היינו השנה, כולנו כוססים ציפורניים, מחכים בכליון עיניים, זה לא דבר של מה בכך.

וטיפה ברצינות, אני משתדל לתת מקום ראוי לענין התעודה. מצד אחד לשים בפרופורציה את הכתוב בה ומנגד לחברה למשמעות- להעצים את היש והחיובי . 

בכלל אני מנצל את העיתוי לחגוג עם בני (ורק איתו) בארוחת צהרים חגיגית. תוך כדי אני משתדל להדגיש את היש!!! את השינויים וההישגיים ופחות את הציונים הנמוכים (לזה יש מספיק זמן) 

מבקש מהגברבר הצעיר להביע את דעתו רק על היש למרות נטייתו להתמקד במורה שלא התחשבה ובציון הלא הגון ואני לא מוותר, מתעקש "תגיד רק טוב שאתה רואה בתעודה".... "על החסר נדבר מחר"

אבא ואמא יקרים תזכרו: את הציון במתמטיקה או באנגלית אפשר לשפר..... את הדימוי העצמי קצת יותר קשה!!

תהיו חיוביים, תוציאו את הטוב ביותר ורק על זה תדברו, תנו מקום לילדיכם להתבטא גם אם זה יהיה לא יאה.

אסור לנו לשכוח, התעודה היא לא הילד אלא רק מה שהוא עשה (או לא) ויש להפריד בניהם.

"לא משנה מה הציון, הוא רק ציון ! הוא לא מי שאתה" מי שאתה הרבה יותר גדול מכל תעודה!!!

 ותחשבו על זה ..... חופשה בכיף

שוב ללא שינה

עוד לילה הסתיים עם פירורי שינה, זה לא בגלל התינוק שכבר בן 14, זה לא בגלל הכלב שנובח, זה לא בגלל שחם מידי או קר מידי, פשוט כך! עולה על יצועי מותש מעוד יום מוצלח ואז פתאום משום מקום, אנרגיה בלתי מוסברת שוטפת את גופי, העיניים נפערות לרווחה, הגוף נמתח וזהו זה עוד יום חדש מתחיל.
גלי המוח מתחילים לנוע לאט לאט..מהר..מהר...פול גז....מה עושים?
אז מה אם השמש נמה ואפילו חלק מהכוכבים כבר התעייפו שלא לדבר על הירח שנגמר לו, אצלי זה ממש לא משנה.