תפילת מאותגרי הקשב לשנה החדשה

שנה הבא פחות אומר 

"לא עכשיו, אחר כך ,יותר  מאוחר" 

בשנה הבאה אחשוב לפני.. 

אעשה לאט ואנסה להקשיב לכל אחד 

בשנה הבאה 

לא אדחה למחר את שאפשר לעשות עכשיו 

בשנה הבא

יהיה הרבה יותר כן מלאו 

בשנה הבא, אמא יותר תחייך ותהיה גאה

ואבא לא ייאלץ להעיר כל שעה

בשנה הבאה

אהיה יותר סובלני לעצמי ולך 

שהשנה הבאה תהיה יותר קשובה 

ולא יזיק אם קצת יותר רגועה ובעיקר שמחה

שנה טובה תשע"ג

                                                                                       www.mindri.co.il | shemer@mindri.co.il | 0584450000

בני רציתי שתדע

בני רציתי שתדע,

ישנם רגעים שהכל נראה אבוד

הדרך נראית חסומה 

ואנו אובדי עצות מגששים באפלה 

ישנם רגעים שאתה על כל מייתרי העצבים פורט כגיטריסט להקת רוק ללא רחמים,

עד שאחרון המייתרים עומד להתנתק 

ישנם רגעים שאני כמעט מוותר, לשמים מביט ומתפלל שהיום יגמר 

אך בני היקר מפז, כל זה כאין וכאפס לעומת רגעי החסד שבהם אתה מתגלה 

ברוב הדרך ומפיק מרגליות מחרצובות לשונך

רגעי הקסם שווים כל שנייה של ההתמודדות הלא פשוטה.

בני, בך אני גאה מלבי שלוחות משפטי החיזוק והאמונה

ברור שאתה תצליח בדרכך  

לא משנה עד כמה הדרך לא סלולה, אתה תמצא את השביל לפסגה 

אל תטה אוזניך למבקשים להרפות את ידך 

אתה יכול להם ! 

בני האהוב בכל עת ובעיקר ברגעי הקושי וחוסר האונים, תזכור: 

אנחנו פה בשבילך לעולמים! 

עומדים לצידך ולפעמים נגדך אך תמיד בשבילך והכי בעולם מאמינים בכך 

מורתי היקרה

כשאני צועד במסדרון ונתקל בארון והכול נופל ונשבר
זה לא במכוון למרות שזה קרה גם בעבר.
כשאני יושב ליד גיל ולו כל דבר מפיל מבלי שאני בכלל מרגיש
כשצילי עם העט משחקת ואני לא יכול לרגע לשבת בשקט
כשאת מנסה בשיעור להסביר ואני פתאום פורץ בצחוק אדיר 
כשבהפסקה תמיד אני נפצע
זה לא בגלל שאני רע!
כשאני קם ממשכבי, איני מתכנן את יומך להחריב
בכל לילה בשנייה שלפני התנומה, אני מבטיח לעצמי שמחר אהיה ממושמע
מתפלל שזה יקרה ואפילו רק לשעה.
מורתי, אני יודע כמה קשה לך, פרצופך מעיד על כך
אין לי מרשם קסמים וגם לא טכניקות וכלים
אך בי עדין התקווה שאני יכול לתפקד כשורה
מורתי, איני מבקש רחמים ולא ויתורים
בקשה קטנה לי אלייך מופנת
תראי אותי! תראי אותי!
ואולי תגלי שאני לא רק מפריע, מציק ומיותר
שאני יכול גם לתרום לכל השאר

דילמת המשוואה הבלתי פתורה

היום הראשון בעיצומו... איני יודע מה איתכם אך  אני בדילמה,
האם נכון לי לשלוח את ילדי לבית הספר? האם באמת ובכנות אני עושה להם טוב או שזו התניה קלסית ... כולם הולכים אז גם אנחנו?מה באמת נכון לעשות?
אני לא מצליח להשתחרר מהרגשת המועקה ואולי היא בכלל שייכת אלי ולא קשורה אליהם? איני יודע,
אני רק יודע שקשה לי...קשה לי לדעת שילדי קמים כל בוקר יוצאים מהבית ולא ברור מה יקרה? מה המורה תאמר ושחס וחלילה ילד אחר ירים עליהם יד ומה באמת הם מקבלים שם? האם לא כל זה בזבוז זמן?
אין בלבי על המורים הם הש.ג. שעליו כולנו מתנפלים וכועסים והם לא באמת אשמים.
זו משוואה מורכבת עם הרבה יותר נעלמים מנתונים ברורים. יש לי הרבה יותר דאגות וסימני שאלה מאשר תחושת ביטחון ורוגע.
ברגעים אלו לפני שהם נכנסים אני מנסה את הרגשות להסתיר ולחשוב בהגיון ..כן זה בטח יעזור להם בחיים..הם יתגברו על הקשיים...הם חזקים לפעמים יותר מאיתנו הגדולים 
המשוואה הבלתי פתורה תימשך ותשרור עוד שנה....

תפילת ה ADHD

לקראת השנה החדשה....

אל נא תוותרו עלי

נכון שאני רוצה הכול כרגע,  בן רגע

שאני רוטן רוגז ולרוב רק כועס

נכון שאני עושה ולפעמים חושב           

ולא יוצא מה שרוצה

אבל

רציתי שתדעו שלי זה  קשה יותר

שהייתי רוצה לחשוב לפני ולזכור מיד

ולבצע ללא סייג

אך  מה שבשבילכם  מובן מאליו

לי זה כמעט בלתי מושג

בשביל זה אני זקוק לכולכם

הורים, מורים וחברים טובים

לי אתם משמשים כמראה לחיים אחרים.

שאפשר גם אחרת

לחשוב לפני לעשות

לתכנן, לארגן לפני ולנשום תוך כדאי

אז בבקשה עלי אל תוותרו

תתאפקו, תסלחו וגם אם צריך תשכחו

יד תושיטו ואם צריך גם שתיים לא יזיקו

ובי תאמינו !!!!

שגרה Here We Come

זהו מתחילים לספור את השעות לקראת רגע השיא: יום שני 8:00 ...ומה עד אז? 

מי כמו מאותגרי הקשב יודעים כמה קל לנו לצאת מהמסלול ועד כמה קשה לחזור אליו,

לכן זה הזמן להתחיל להחזיר את המשפחה לחוקי השגרה. מאפשרים לכולם להתבאס, אך מנגד מזכירים שאין לכולנו ברירה אלא לחזור לשגרה. חוזרים לישון בשעה הראוייה, למרות שיש עוד כמעט יומיים שלמים לא מוותרים ולרגע האחרון לא מחכים...  

חשוב להתחיל לדבר על מה יקרה מיום החזרה, להזכיר מחדש את פק״ל בית הספר, לשבת עם הילדים לארגן ספרים, מחברות שולחן, וחדר. 

אני נוהג גם לשבת עם כל אחד מהילדים לשיחה על מנת לקבוע יעדים לשנה החדש.

ואיך אתם נוהגים? מה עוזר לילדים שלכם להתחיל את השנה החדשה על רגל ימין?

משפחה על גלגלים מתגלגלת הביתה

"זהו, נגמר חוזרים הביתה" כך אני מכריז  וחיוך קל מגניב. "למה? אולי נשאר עודד יום? אולי נשאר עד הערב? 
אימא נו בבקשה תגידי לאבא..."
מיד מגיע המבט המוכר הכולל הטיית הראש הרמת הגבה והעין החודרת כמו אומרת נו אולי בכל זאת.... מה כפת לך...ואני ...ראשי נזרק לאחור, כל האוויר יוצא, הלב פועם בחוזקה וקולות חזקים של "לא כדאי יהיו פקקים .... ייקח שעות ....המחשב בבית מחכה...לא אל תוותר....." ואז פתאום בפינה שכוחה במוח הקטן בוקע קול חלש 'ואולי רק הפעם תוותר? ואולי רק הפעם תנסה להגיד כן ? מה יקרה?'
ואני כלא מאמין שאני שומע דברי כפירה שכלו מנסה לזוז למקום אחר בחדר, פותח חלון אך הקול החלש מתחזק ולא מוותר ובנוסף אליו הנסיכה שתחייה מתחילה ב"נו פאפי" ..."בבקשה פאפי"..קופצת עלי ומביטה ישירות בעני וכתמיד הבוס הגדול מאחור מסתכלת ומחייכת ...נו נראה אותך עכשיו אומר לאו, כל השאר מצטרפים ומבטיחים ש"נתנהג יפה" ..."לא נריב"....נו אבא אל תבאס.
צריך להודות באמת נכנעתי לרגע, הרמתי ידיים ובקול שבור וכנוע הודעתי שנשאר לעוד...לא הספקתי את המשפט לסיים וכל החבורה מזנקת וצורחת ישששש !!!!.... 
נו טוב הקרבתי עוד מספר שעות ....נפלו לי עוד קבוצת שערות...מה לא עושים בשביל להרגיש אהובים גם במחיר של להיות קרחים.